השראת השכינה | פרשת השבוע נשא

תקציר : על כל יהודי מוטל להיות קדוש וראוי לקבלת והשראת השכינה על ידי טהרת המחשבה ומעשים טובים | פרשת השבוע נשא – השקפת עולם על פי דרכו של רבינו נחמן מברסלב

השראת השכינה | פרשת השבוע נשא

וזהו (במדבר ה-ב) "צו את בני ישראל, וישלחו מן המחנה, כל צרוע, וכל זב, וכל טמא לנפש".

ופרש"י שלוש מחנות היו שם (במדבר) בשעת חנייתן.
א) תוך הקלעים (של חצר המשכן) – היא "מחנה שכינה".
ב) חניית הלויים סביב (חצר המשכן), כמו שמפורש בפרשת במדבר סיני (לעיל א-נ) היא "מחנה לויה".
ג) ומשם ועד סוף מחנה הדגלים (מקום מגורים של כלל שבטי ישראל, לכל ארבע רוחות – היא "מחנה ישראל".
ה"צרוע" נשתלח חוץ לכולן:
"הזב" – מותר במחנה ישראל, ומשולח מן השתים (מחנה שכינה ומחנה לויה).
ו"טמא לנפש" – מותר אף בשל לויה, ואינו משולח, אלא משל שכינה. עכ"ל.

וכל זה כשהיו במדבר, וכשהגיעו לארץ ישראל ובנו בית המקדש ובנו בית המקדש בירושלים עיה"ק, מהעזרה ולפנים – היתה "מחנה שכינה". ו"מחנה לויה" – היתה בכל תחום הר הבית. וירושלים מחוץ לחומת הר הבית – היתה "מחנה ישראל".

והנה איתא בזוה"ק (פרשת נח, דף עו.) לבעי ליה לבר נש לאסתמרא מחובוי, ולדכאה לגרמיה. מא דכיו? דא דכתיב (דברים כג-טו) והיה מחניך קדוש. מאי 'קדוש'? 'קדושים' מבעי ליה! אלא מחניך קדוש – אִלֵין שייפין (פי' אברים) דגופא.

ואיתא בשל"ה הקדוש (דף תסט. מד"ח, המנוקד) דקאי ארמ"ח אברים דאדם, בנין גופו, שיהיו קדושים. כן הרמז בשילוח טמאים. ויש שלוש מחנות.
א) המחנה האחת – 'הראש של האדם, שבו המוח, שהוא שורש המחשבה. וצריך לשלח משם אפילו טומאה קלה. כמ"ש רבותינו ז"ל (יומא כט.) קשה הרהורי עבירה מעבירה [וכמ"ש רבינו הק' הננמ"ח שצריכים להיזהר מאד מאד מהרהור עבירה. ואמר שהרהור עבירה הוא אבי אבות הטומאה].
ב) אח"כ מחנה שניה – 'הלב'. שהוא חיות הגוף, והלב – הוא שני להמוח, וצריך להיות לב טהור ולב טוב. [כי עיקר הרגש והחשק לטוב ולהיפך – הכל בלב. ואם 'לב טהור' חסר הוא- מאי קנה?!].
ג) אח"כ מחנה השלישי – הוא הבטן וכליו, שהוא מקום המאכל ומקום מוצאו, והוא דבר מכוער מצד מה שהאדם הוא חמרי, וצריך להתקדש במאכליו [ובהכשרים טובים] כל מה דאפשר. וגם בבית הכסא הזהירו (ברכות סב.) שיהיה צנוע. ע"כ.

[ועיין בשו"ע או"ח סי' ג ס"ב. ועיי"ש בבה"ל שהסמ"ק מונה צניעות למצוה דאורייתא!].

וכיוצא בזה כתב בשפת אמת, שה"מחנה" הוא רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו של האדם, וצריך לגרש ממנו כל טומאה. וזהו "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב". וכתב במי השילוח (להר"ר מרדכי יוסף ליינער – האדמו"ר מרדזין – איזבצה, מחותן סבי הגאון הגדול ר' חנינא ויזנפלד זצ"ל)
שצרוע – הוא הכועס, כי צרעת באה בעוון לשון הרע [וכיוצא בזה כתב רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל שצרוע – הוא כנגד הקנאה והכעס]. והוא משתלח חוץ לג' מחנות [כאילו אין לו חלק כלל בעם ישראל. ר"צ הנ"ל. וגם כדי שבבדידותו יעשה חשבון הנפש על מעשיו ודרכיו].
הזב – הוא בעל תאוה, משתלח חוץ למחנה לויה [דמי שהוא פנוי לתורה ועבודה כלויים – יש לו כח להתגבר על היצר הרע של התאוה. ר"צ הנ"ל].
וטמא לנפש – הוא עצבות, והוא משתלח רק ממחנה שכינה, כי גם בת"ח נמצא לפעמים מידת העצבות, ובמחנה שכינה – עוז וחדוה במקומו. ע"כ.

והנה כתיב (שמות כה-ח) ושכנתי בתוכם – ודרשו רבותינו ז"ל 'בתוכו' לא נאמר, אלא 'בתוכם' מלמד שהקב"ה משרה שכינתו בתוך כל אחד מישראל [הו"ד בלקוטי מוהר"ן קמא סי' צד], וכ"א מאתנו הוא כביכול מרכבה לשכינה. ומובן שצריכים אנו להיות ראויים לכך, ומוטל עלינו לסלק מאתנו כל חטא ואשמה, וכל מידה ותאוה רעה, ולהיות קדושים וטהורים הראויים להשראת השכינה.

בברכת התורה וכטו"ס הר' שמעון יוסף הכהן ויזנפלד – ישיבת נצח מאיר ירושלים

להורדה והדפסה עלון שבועי לשבת – דחסידי ברסלב

תרומות לישיבה יתקבלו בברכה 050-4161022 או בדף התרומות המאובטח