כעס היא – מידה רעה מגנה
אַךְ יֵשׁ מִדָּה אַחַת שֶׁמַּפְסֶדֶת וּמְאַבֶּדֶת מֵהֶם הַמָּמוֹן..,
וְהִיא מִדָּה רָעָה מְגֻנָּה, שֶׁקָּשֶׁה מְאד לְהִנָּצֵל מִמֶּנָּה.
וַאֲפִלּוּ אִם יִרְצֶה אֶחָד לְהִנָּצֵל מִמֶּנָּה.
וּבִפְרָט בִּשְׁבִיל תַּאֲוַת הַמָּמוֹן, כְּדֵי שֶׁלּא תַּפְסִיד לוֹ אֶת הַמָּמוֹן,
עִם כָּל זֶה הַמִּדָּה רָעָה הַזּאת מִתְגַּבֶּרֶת עָלָיו בְּיַלְדוּתוֹ וּבְקַטְנוּתוֹ
[רוצה לומר כשהאדם בקטנות המוחין והוא כועס
מילה ילד הוא לא מבין וכועס ומפסיד ממון שעתיד לבוא לו
על ידי מידה רעה זו –
אלא מבוגר שיש לו שכל ודעת להבין ולחשוב – מידה רעה זו
מתגברת עליו ותופסת אותו בקטנות המוחין – כשהוא עייף
מוטרד, מבולבל… והיא מידה רעה כי הורסת לו
שפע רוחני – יישוב הדעת ושמחה ורוגע, ושפע גשמי – הוא הממון],
וְעַל-יְדֵי-זֶה מַפְסֶדֶת מִמֶּנּוּ הַמָּמוֹן שֶׁהָיָה רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ שֶׁפַע לָאָדָם
וְהַמִּדָּה רָעָה הַהִיא הוּא מִדַּת הַכַּעַס,
שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה מַפְסִיד וּמְאַבֵּד הַמָּמוֹן הָרָאוּי לוֹ.
כִּי בִּבְחִינַת שׁרֶשׁ הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת שֶׁמִּשְׁתַּלְשֵׁל הַמָּמוֹן – הוּא בְּחִינָה אַחַת עִם הַכַּעַס מַמָּשׁ.
וְעַל כֵּן הַבַּעַל דָּבָר כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁמִּשְׁתַּלְשֵׁל וְיוֹרֵד שֶׁפַע לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מָמוֹן,
אֲזַי יוֹרֵד וּמַזְמִין לוֹ כַּעַס..,
כִּי הַכַּעַס הוּא מַמָּשׁ בְּחִינָה אַחַת וְעִנְיָן אֶחָד עִם הַמָּמוֹן,
בִּמְקוֹם שׁרֶשׁ הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, וְאֵין בֵּינֵיהֶם שׁוּם הֶפְרֵשׁ.
כִּי שְׁנֵיהֶם יוֹרְדִים מִגְּבוּרוֹת, וְנִמְשָׁכִין מִמָּקוֹם אֶחָד מַמָּשׁ,
בִּבְחִינַת (אִיּוֹב ל"ז) : "מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה"
וּכְתִיב (יִרְמְיָה א) : "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה" הַיְנוּ בְּחִינַת כַּעַס,
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהֶלֶת י"א) : "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ":
(ליקו"מ סח)
(ליקו"מ סח)